ואן גוך ובריטניה 

סיפורו של וינסנט ואן גוך הוא אולי המיתוס המוכר ביותר בתולדות האמנות. אב טיפוס של האמן הטוטאלי המיוסר. למרות שבחייו ההצלחה לא האירה לו פנים, הוא הפך ל'סופר סטאר' לאחר מותו. מוזיאון באמסטרדם מוקדש ליצירתו, תמונותיו מוצגות בעשרות מוזיאונים בעולם ונחשבות למבוקשות ולבעלות-ערך כספי גבוה במיוחד. הוקדשו לו ספרים, ואמנים לא מעטים מצהירים כי השפיע עליהם. וב'טייט-גאלרי' שבלונדון מוצגת בימים אלה תערוכה ובה כ-50  מיצירותיו.

כבר ב-1914 התפרסמה המהדורה הראשונה של המכתבים שכתב לתיאו אחיו. בשנת 1934 יצאה לאור ביוגרפיה של ואן גוך בשם "התאווה לחיים" מאת אירווינג סטון. הספר הוסרט בשנת 1956, בכיכובו של קירק דאגלס. שירו של דון מקליין 'וינסנט' (Vincent) נכתב בהשראת הציור "ליל כוכבים" והוא מושמע לעיתים קרובות עד היום.  בשנת 1990 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה "חלומות", ובאותה שנה גם סרטו של רוברט אלטמן, "וינסנט ותיאו". בשנת 2010 שודר בטלוויזיה פרק בסדרת "דוקטור הו" שבו מסופר על התקופה שהיה חולה נפש בסאן רמי, בשנת 2009 ראה אור הרומן "חמניות" מאת שראמי בונדריק.ב- 1989פורסם ראיון קולנועי עם האישה הזקנה ביותר בעולם, ז'אן לואיז קלמן, בשם "וינסנט ואני", בו היא מספרת כיצד הכירה את ואן-גוך, כאשר היא הייתה בת 13. בשנת 2017 יצא לאקרנים סרט האנימציה "לאהוב את וינסנט" המתחקה אחר חייו ויצירותיו של ואן גוך. ולאחרונה יצא לאקרנים סרט הדרמה הביוגרפי: "ואן גוך: בשערי הנצח" בבימויו של הבמאי ג'וליאן שנאבל. המתמקד באומנות של ואן גוך בשנותיו האחרונות.

בימים אלה מוצגת בטייט בריטן  Tate Britain תערוכה ובה כ-50  מיצירותיו. הגלריה שבה מציגים יצירות של אמנים בריטיים משנת 1500 ועד ימינו. התערוכה שכותרתה "ואן גוך ובריטניה",  היא תצוגה המתאמצת לאתר השפעה בריטית על הקריירה של ואן גוך  ובוחנת את השפעתו של ואן גוך על אמנים בריטים.

בין השנים 1873 ו - 1876, שהה ואן גוך לסירוגין בלונדון. ביוני 1873 נסע ואן גוך ללונדון לעבוד בסניף של חברת גופיל ושות' בקובנט גארדן, חברה בינלאומית לסחר באמנות  שלה רשת של סניפים וסוכנים בלונדון, בבריסל, בהאג  ברלין ובוינה, כמו גם בניו יורק וגם ובאוסטרליה.בחודשים הראשונים לשהותו בלונדון התגורר ואן גוך בפנסיון שהיה מעט יקר עבורו ואז עבר לגור בביתה של גב' לויר, אלמנת כומר מדרום צרפת. שם עברה עליו שנה מאושרת, בתה הצעירה אורסולה עושה עליו רושם עמוק והוא התאהב בה, אך למרבה הצער זו אינה משיבה לו אהבה. וינסנט שבור-הלב, עזב את מקום עבודתו  וב-1875 עבר לעבוד בסניף החברה בפריז,  שם החל להתעניין בתיאולוגיה. שנה לאחר מכן פוטר מעבודתו בשל חוסר מוטיבציה, ככל הנראה בשל התעמקותו בדת. לאחר שפוטר מגופיל פריז, חזר לאנגליה לעבוד זמן מה כעוזר הוראה בבית ספר ברמזגייט תמורת מזון ומגורים בלבד.

בשהותו בלונדון עשה ואן גוך את הדרך לעבודה במסלול היומי שלו מבריקסטון לקובנט גארדן, חתר על התמזה, בחן את טרנר וקונסטייבל בגלריה הלאומית, קרא את דיקנס ואת ג'ורג אליוט ואפילו נסע ברכבת התחתית החדשה. ואן-גוך חצה את הנהר בגשר וסטמינסטר וקלט בעיני אמן את הסצנה שתהיה כה אהובה על קלוד מונה, הוא כתב זמן מה לאחר מכן לתיאו מפריז, לאחר שראה ראה ציור של גשר וסטמינסטר בגשם: "אני יודע איך זה נראה כשהשמש שוקעת מאחורי מנזר וסטמינסטר ובתי הפרלמנט ... מוקדם בבוקר, ובחורף עם שלג וערפל. כשראיתי את הציור הזה הרגשתי כמה אני אוהב את לונדון"

כאשר ואן גוך הגיע ללונדון הוא היה בן 20  ועדיין לא צייר,  הוא התחיל לצייר רק בגיל  27 ורק שנתיים לאחר מכן, בשנת 1882, החל להתייחס ביתר רצינות לציור. אבל הרושם שעשתה עליו לונדון ניכר שנים רבות לאחר מכן. הוא אהב את השפה, את התרבות, העריץ את שייקספיר  וכותב לתיאו : "אלוהים, כמה שייקספיר יפה! מי מסתורי כמוהו? את השפה והסגנון שלו אפשר באמת להשוות לנגיעת מכחול אמן, רועדת בלהט וברגש".

  יחס מיוחד היה לו לצ'ארלס דיקנס, שספריו ליוו אותו זמן רב לאחר שעזב את לונדון. הקירבה שחש ואן גוך לדיקנס לא מפתיעה, דיקנס שנודע בזכות הרומנים החברתיים עבי הכרס שכתב, שהיטיב כל כך לתאר חלכאים ונדכאים, בתי יתומים, בתי כלא ועבודת פרך  היו נושאים  קרובים ללבו של ואן גוך. ואן גוך נחשף גם לאיורים שליוו את ספריו כמו אלו של ג'ורג' קרוקשנק (George Cruikshank) מאייר וקריקטוריסט אנגלי ממוצא סקוטי, שכונה בחייו "הוגארת המודרני".

לדיקנס  עצמו היה עניין רב באמנות ויזואלית, את הקריירה הספרותית שלו התחיל דיקנס בפרסום כיתובים לאיורים של רוברט סיימור (Robert Seymour). הקריקטוריסט והמאייר של חלק מ"מכתבי פיקוויק", של דיקנס. מעורבותו של דיקנס באיורים הייתה כה גדולה, עד כדי כך שואן גוך מצטט אותו באחד ממכתביו, כמי שמשיא עצות לציירים. וכך הוא כותב לתיאו:  "לדיקנס יש כמה סיפורים טובים על הציירים של זמנו ועל דרך העבודה המוטעית שלהם, כלומר הדרך  הכנועה של נאמנות מירבית למודל". ובהמשך הוא מוסיף: "בחורים, נסו להבין שהמודל איננו המטרה הסופית שלכם אלא אמצעי למתן צורה ועוצמה למחשבה ולהשראה שלכם". והוא מוסיף " כנראה שהאנגלים הקשיבו לו הם המשיכו לעבוד עם המודל. אך למדו לראותו ברחבות, ביתר עוצמה ולהשתמש בו לקומפוזיציות בריאות יותר, אציליות יותר מאלו שנעשו בזמנו של דיקנס." ( מכתבים לתיאו ,האג 1882)

חיבתו לדיקנס באה לידי ביטוי שש שנים לאחר מכן,  כשבפורטרט של מאדם ג'ינו הוא הניח לפניה את הספרים האהובים עליו: "אהל הדוד תום" מאת הארייט ביצ'ר סטואו ו"מזמור חג המולד"  של דיקנס.

גם בקרב הציירים האנגלים ואן גוך מוצא עניין, אמנם בתחילה הוא לא אהב במיוחד את הציירים הבריטים שמצא בגלריה הלאומית ובאקדמיה המלכותית. ומיד לאחר בואו הוא כתב אל אחיו תיאו: "האמנות האנגלית לא פנתה אלי הרבה בהתחלה, צריך להתרגל לזה". אבל עד מהרה הוא הכיר את קונסטבל, את מיליס ואת טרנר, ובמכתב לתיאו מ-1882הוא כותב: " אחד הביטויים הנעלים והאציליים ביותר של האמנות בשבילי הוא תמיד זה של האנגלים. למשל מיליי ,הרקומר (Sir   (Hubert Von Herkomer ופרנק הול (Frank holl).

כמה מהשמות האלה מקדמים את פנינו בגלריות הפתיחה של התערוכה כמו גם תחריטים של גוסטב דורה, שנתבקש לאייר את יצירות הלורד ביירון. ואת ספרו של אדגר אלן פו, וצבר פופולריות בבריטניה. כאן מוצגים כמה ציורים מוקדמים של ואן-גוך. אבל צריך דמיון מפותח כדי להאמין כי חלק מעבודותיו המרשימות ביותר נעשו בהשראת זיכרונותיו מאיורים בריטיים, מלילות לונדון המוארים בגז או מנופיה העגמומיים של התמזה.

גם בקרב הציירים האנגלים ואן גוך מוצא עניין, אמנם בתחילה הוא לא אהב במיוחד את הציירים הבריטים שמצא בגלריה הלאומית ובאקדמיה המלכותית. ומיד לאחר בואו הוא כתב אל אחיו תיאו: "האמנות האנגלית לא פנתה אלי הרבה בהתחלה, צריך להתרגל לזה". אבל עד מהרה הוא הכיר את קונסטבל, את מיליס ואת טרנר, ובמכתב לתיאו מ-1882הוא כותב: " אחד הביטויים הנעלים והאציליים ביותר של האמנות בשבילי הוא תמיד זה של האנגלים. למשל מיליי ,הרקומר (Sir   (Hubert Von Herkomer ופרנק הול (Frank holl).

כמה מהשמות האלה מקדמים את פנינו בגלריות הפתיחה של התערוכה כמו גם תחריטים של גוסטב דורה, שנתבקש לאייר את יצירות הלורד ביירון. ואת ספרו של אדגר אלן פו, וצבר פופולריות בבריטניה. כאן מוצגים כמה ציורים מוקדמים של ואן-גוך. אבל צריך דמיון מפותח כדי להאמין כי חלק מעבודותיו המרשימות ביותר נעשו בהשראת זיכרונותיו מאיורים בריטיים, מלילות לונדון המוארים בגז או מנופיה העגמומיים של התמזה.

בחלק השני של  התערוכה, מוצגת שורה של אמנים בריטיים שהושפעו מואן גוך כמו וולטר סיקרט, ויניפרד ניקולסון, ובמיוחד  - פרנסיס בייקון, שהעריץ את ואן-גוך. הוא הרבה לצטט ממכתביו ויצר סדרה נפלאה של ה"צייר בדרך לעבודתו" (On the Road to Tarascon) של ואן גוך.  זו הייתה היצירה האהובה ביותר על בייקון, אם כי מעולם לא ראה את היצירה המקורית. הציור אבד במלחמת העולם השנייה. ובייקון הכיר את העבודה באמצעות רפרודוקציות צבעוניות. בוואריאציה מספר 4,  מ-1957 הוא מתאר את האמן הבודד, שהצללים הכהים יוצרים תחושה מבשרת רעות או מלנכוליה. בייקון מזדהה עם הרעיון של האמן הלא מובן, המתבדל מן הזרם המרכזי של החברה. ובוואריאציה הששית האמן עצמו הופך לצל שחור.אפשר, שבייקון הושפע מהסרט 'תאווה לחיים', בכיכובו של קירק דאגלס אשר יצא לאקרנים שנה קודם לכן, בו מוצג ואן גוך כגאון בודד ומיוסר.

אמנם יצירותיו של ואן גוך בתערוכה מעטות יחסית והתערוכה אינה משקפת את מכלול יצירתו. ובכל זאת יש בה מספר תמונות מצוינות, פורטרטים מעניינים שלו, החמניות המפורסמות, הנעלים,  והיצירה הנפלאה "ליל כוכבים".